אם אין אינספיריישן, שיאכלו עוגות

עבר המון זמן מאז הרשומה האחרונה, והסיבה לכך פשוטה. מסתבר שהתכנית לכתיבה יוצרת בקולומביה מיועדת למילוי כל רגע דל בחיי הסטודנטים במשימות כתיבה או קריאה. יש לך חמש דקות פנויות? קרא רומאן של 250 עמודים. הרכבת מתעכבת? תכתוב 35 עמודי פרוזה מזהירה (סטודנטים לשעבר בחוג לספרות, שימו לב לשימוש במונח הגלוזמני). פתאום כל עיסוק בדבר מה שאין לו קשר ללימודים מעורר בי רגשות אשמה, גם אם מדובר בפעילויות שירוויחו לי כסף או חברים.

אז בפעם האחרונה שהייתי כאן שי בדיוק הגיע אליי לסופשבוע רגוע במיוחד שכלל טיול בווילג', ביקור ארוך בניו-ג'רזי ומפגש אינטלקטואלי עם זוג חברים שלי מהלימודים. את לייבור דיי, יום חגם של פועלי אמריקה, ציינו באופן הולם בעבודה מרובה, שכללה הרכבת כוננית ספרים (בעיקר שי עבד בזה), קישוט החדר בתמונות (אני) וקריאת מאמרים וספרים (שנינו).

אחרי ששי עלה על האוטובוס בחזרה לאיתקה, נכנסתי אני לאימייל, וגיליתי שדוד של אבא שלי, מפילדלפיה, נפטר. במקרה השיעור שלי ביום למחרת בוטל, והחלטתי לנצל את הקרבה הפיזית ולשמש כנציגת המשפחה בלוויה. הדרך לפילדלפיה התגלתה כהרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי, וכללה החלפת ז'אנרים שונים של תחבורה ציבורית ועיכוב רציני. "לא נורא," חשבתי לעצמי כשהתסכול החל לגבור עליי, "אולי ייצא לי מזה סיפור". את התוצאה של מחשבות אלו תוכלו לראות בבלוג השני שלי, www.yarduni.wordpress.com.

המשפחה מאד שמחה שבאתי, ויצא שחוץ מלעשות כבוד למנוח גם פגשתי שוב את כולם, אחרי כמעט שלוש שנים שלא התראינו.

ביום רביעי היה המפגש הראשון של סדנת הכתיבה, ובאופן מטופש ומדאיג התנדבתי להיות הראשונה שתגיש ותקריא סיפור. רק אחר כך התבררה לי חומרת ההתחייבות, כשנאלצתי להגיש 20 עמודים מוכנים לקריאה וביקורת בתוך ארבעה ימים. מיותר לציין שבארבעת הימים האלה עיקר הפוקוס שלי היה באמנות ולא בחיים. בכלל אני מרגישה שבכל פעם שאני יושבת ללמוד כאן אני שוקעת לאיזה יקום מקביל בו צרכים פיזיים ורגשיים מתגמדים ומאבדים משמעות.

אני שמחה לדווח שהמאורע עבר בשלום – כנראה שאחרי הביקורות של רונית מטלון הכול קטן עליי.

את ערב ראש השנה חגגתי עם חברתי האהובה נועה והחברים שלה שאירחו אותי בכבוד. מאד נהניתי איתם, אבל מבחינתי זה היה פשוט ערב כיפי עם חברים. במחשבה לאחור אני מבינה שתפיסת היהדות שלי מבוססת באופן מאד חזק על משפחה, ובמרחק מהמשפחה אירועים יהודיים כמו חגים מאבדים משמעות מבחינתי.

תחת.

סליחה, הרגשתי צורך להקל את האווירה אחרי הפסקה האחרונה. השבוע שלי המשיך במתכונת של עבודת בית רבה, בילויים עם חברים (בעיקר מהלימודים) והיבריד בין עבודה לבילוי בדמות מפגשי קריאה בבית קפה (כי יותר נעים לקרוא בשניים/שלושה/ארבעה). בקרבת האוניברסיטה יש בית קפה מאד פופולארי וכמעט בכל זמן נתון אפשר למצוא שם לפחות סטודנט אחד לכתיבה מורט את שיערו אל מול מסך המחשב או נרדם על דפיו של ספר. היתרון – לא צריך להיות לבד אם לא רוצים. החיסרון – הם מגישים ה-מ-ו-ן סוגים של עוגות.

את סוף השבוע האחרון ביליתי באיתקה, בכמה פעילויות חברתיות מבריקות: אתחיל בשוק האיכרים הגאוני, שלא ברור אם הוא יותר טעים או יותר יפה. אחרי שהסתכלנו על כל ירק אורגני שגדל בצפון מדינת ניו-יורק, קנינו אוכל תאילנדי (טעים ואמיתי, לא סתם נודלס שומני) וישבנו על גדות הנהר לאכול אותו. השוק היה מלא בטיפוסים משונים – מעין שילוב של היפים מזדקנים וכאלה שאתה לא רוצה שיישבו לידך באוטובוס. אירוע אדיר נוסף היה ה-Porchfest – יום שלם בו להקות מקומיות ניגנו מוזיקה מכל מיני סוגים על מרפסות העיר. וכשאני אומרת כל מיני סוגים, אני מתכוונת לטווח שבין אינדי, ג'אז, מוזיקה קלאסית, רוק, קאנטרי ומנגינות איריות עממיות. לסרטון מלבב מהפסטיבל כנסו לבלוג של שי, www.notreadyyet.wordpress.com.

כבר נהיה ארוך, נכון? טוב בסדר, אני מסיימת. לסיום רק אספר שהחלטתי להצטרף למגמה שמשלבת לימודי תרגום במסגרת התכנית לכתיבה, ושלעובדה שתכנית התרגום עורכת ערב פיצות לסטודנטים מצטרפים לא היה שום קשר לעניין.

גמר חתימה טובה!