Are You Ready for the Country?

במעבה היער, באמצע שום מקום, מוקפת אגמים ומפלים, שוכנת לה העיר איתקה. וממש כמו באיתקה של אודיסאוס, גם כאן יש כל יום משתה מפואר. בדירה של שי בדאונטאון שקט ונעים ואפשר לישון עד מאוחר ללא הפרעה. לעומת זאת, בקולג'טאון שבמעלה הגבעה הקירות רועדים מעוצמת החגיגות של הסטודנטים לתואר ראשון, ובסופי השבוע אפשר למצוא גם את הדוקטורנטים חוגגים כאילו שזה 1999.

בילינו סופשבוע עמוס וכיפי, שכלל מסיבות, אמריקאים שיכורים, טרק קצר לקמפוס (כולו בעלייה), טיול בקניון, ארוחת ערב תאילנדית, ופיקניק בחברת הקהילה הישראלית של איתקה. הקמפוס הוא ענק בגודלו ומשרה אווירת גדולה מרשימה. ביקרנו באחת הספריות ששי אוהב במיוחד (נוף מהמם) ובמשרד של שי (נוף של החדר שממול). בתוך הקמפוס יש כמה נקודות תצפית מרהיבות, והעובדה שצריך לטפס לכל מקום רק גורמת לי להאמין שהסטודנטים בקורנל משקיענים במיוחד, לא כמו אצלנו במנהטן השטוחה.

ביום שני חזרתי לניו-יורק, עמוק לתוך אווירת ההכנה ללימודים. יש ספרים שצריך לקרוא (בחלק מהקורסים מצפים מאיתנו לקרוא את הספר לפני השיעור הראשון), וגם הפעילויות החברתיות כבר מתחילות. בשני בערב נפגשתי עם אחד מחבריי העתידיים לספסל הלימודים, ובשלישי אורגן כבר ערב גדול יותר שכלל שירת קריוקי. לכל המעוניין, השירים בהם לקחתי חלק הם Love Shack (עם אלכסנדרה וקווין, שעושה חיקוי מצוין של הקול הגברי בשיר), Livin' on a Prayer (שיר שיואב יכול להעיד שאני אוהבת במיוחד, ששרתי בדואט עם בחור בשם גרנט) ו-You Got It של רוי אורביסון (בביצוע סולו). באותו יום חברה נוספת שאינה קשורה ללימודים גם הכירה לי מעדן מופלא – פירוגי, דמפלינגס מהונגריה.

ביום רביעי התחילו אירועי ה-orientation של התכנית שלי. אני חששתי מאירוע מתיש בו יזרקו עלינו המון מידע שאין מצב שנזכור כי אנחנו נרגשים מדי. במקום, זה היה אירוע שמהותו הייתה מילות השראה, הרבה הומור, ופיצה. שיחקנו משחק בינגו בו היינו צריכים למצוא סטודנטים שונים שיענו על הקריטריונים במשבצות: מישהו שהינו נשוי, מישהו שחובש כובע, מישהו שאוהב את גבריאל גרסיה מרקס ועוד. מאוחר יותר כל המרצים הציגו את עצמם על-ידי כך שסיפרו לנו מה עשו בקיץ. אחת גידלה ירקות בגינה, אחד מצא את התעודה שלו מבית-ספר יסודי ואחד מהם צלה חזיר שלם וסיפר לנו בפרוטרוט על כל שלב בתהליך ועל כל רכיב שהשתמש בו. המרצה שילמד אותי בסדנת כתיבה סיפר שבקיץ האחרון קבר את סבתא שלו, ואת מקלות הגולף שלו. היום נגמר בכך שהוגשו לנו כמויות אדירות של אוכל ושתייה וקיבלנו הזדמנות לפטפט עם המרצים. גיליתי שלאמריקאים יש קיבולת אדירה לאלכוהול, וניסיתי להיות חלק מהם, אבל אחרי 20 דקות בבר אליו יצאנו אחרי כל האלכוהול החינמי, הבנתי שמקומי בשלב זה הוא בבית עם בייגל וחמאת בוטנים.

ביום שלאחר מכן היה האוריינטיישן של כל בית הספר לאמנות, ושם אכן זרקו עלינו המון מידע שאין מצב שנזכור כי אנחנו נרגשים מדי. מצד שני, קיבלנו עוד אוכל בחינם ואני גם זכיתי בעט מהודר.

ואתמול הגיע הרגע לו חיכינו. ביקור באיקאה. החוויה המתישה והמעיקה בה על כל צעד ושעל אני רואה עוד משהו שאני ממש צריכה. רגע, אני באמת צריכה את זה? אבל לא היה לי כזה בארץ והסתדרתי מצוין. אבל זה היה בארץ, פה זה אמריקה. חוץ מזה זה עולה רק שני דולר, וזה בצבע אדום. רגע, משלוח עולה חמישים דולר? בחיים לא. אני יכולה לסחוב את הרהיט הזה כל הדרך מברוקלין למנהטן. אה, אחרי הנקודה הזו אי אפשר יותר לקחת את העגלה? טוב, קטן עליי. אוי, סליחה אדוני, לא התכוונתי לחבוט בראשך עם קורת העץ הזו. זו כוננית הספרים החדשה שלי.

תשמחו לשמוע שדפקתי את המערכת בכך שלקחתי מונית שעלתה חצי ממחיר המשלוח. אל תתעסקו עם ישראל, איקאה.

כדי לשכוח את החווייה הקשה הזו עשיתי מה שכל אמריקאית טובה הייתה עושה – יצאתי לשתות עם חבריי ללימודים. קצת ג'ין וטוניק, קצת צ'יפס, ושיחה עמוקה על המשמעויות של להיות סופר. אני, הם וחמישה עשר דולר.

ולסיום, הודעה מאכזבת, אם כי צפויה – לא התקבלתי לעבודה אצל משפחת בתחת, עליה סיפרתי בפוסט הקודם. האימא אמרה שהסגנון שלי לא מתאים לילדים שלה. הודעות נאצה לבני המשפחה אפשר ורצוי להשאיר למטה.