השטן לובשת קסטרו

ובכן, עוד סוף שבוע מלבב עבר על כוחותינו באיתקה. בשישי בערב החלטנו לפקוד מוסד אגדי אם כי מפוקפק בעיירה – השנטיקליר. מדובר בבר אמריקאי קלאסי – בחורות שמנות משחקות בלוח חיצים, תיבת מוזיקה מלאה באוספים קיקיוניים, ובחור עם כובע נוצות שחוצה את החדר כל כמה דקות. מבחינת שי וחבריו, היה מדובר בניסוי סוציולוגי, שהרי עם הכניסה למקום הסטודנט משיל מעליו כל חזות אינטלקטואלית, בולע שלוש בירות ברצף ומחפש שור מכני לרכוב עליו. כל קשר בין הבר הזה לבין עיירת הקולג' ההיפית בה הוא שוכן הינו מקרי לחלוטין.

היה אדיר.

בשבת ניסינו בכל הכוח להחזיר לעצמנו את הנופך האינטליגנטי ואת תאי המוח האבודים, ויצאנו לטיול בקמפוס. אתם בוודאי מדמיינים לעצמכם שיטוט בין מבני אבן עתיקים ותלמידי תואר ראשון שיכורים אחרי מסיבת אחווה. למעשה, סיור בקמפוס של קורנל כולל גם מבנים עתיקים, אבל גם מפלים, אגם ויער. פגשנו בסנאים, צ'יפמנקס ובני שמונה עשרה שקפצו למים ממקום ממש גבוה. חיפשנו תצפית מוצלחת על הסביבה, ומאחר וזו נמצאה במוזיאון ג'ונסון שבקמפוס, החלטנו לשלב גם תרבות ביום הטבע שלנו, וביקרנו בתערוכות אמנות שונות. לסרטון חמוד שמסכם את חוויותינו בקמפוס, כנסו לרשומה "מה שעשינו אתמול" בבלוג של שי: www.notreadyyet.wordpress.com.

השבוע שאחרי כן עבר באופן די רגיל – מפגשי לימוד בבית הקפה, ניקיתי את הבית, קראתי מאות עמודים. נורמאלי. כמה חוויות ייחודיות, בכל זאת: הכרתי את אדווה, הישראלית הנוספת בתכנית. דיברנו על הצורך להיות יותר מנומסות בקרבת האמריקאים, בכדי לא להפחיד אותם. היה לי ראיון בניו-יורקר, בקשר להתמחות בארכיון שלהם. אני לא בטוחה שהתפקיד יתאים לי מבחינת השעות (חשוב לציין שזה לא עבודה אלא יותר כמו לימודים – לא מקבלים משכורת אלא נקודות זכות לתואר), אבל להגיע לבניין היה מאד מרגש. הלובי נראה בדיוק כמו בסרט "השטן לובשת פראדה", ובכל קומה ישנם המשרדים של מגזין אחר – ווג, וניטי פייר וכדומה. חברה שלי שהייתה שם יום לפניי סיפרה שראתה את אנה וינטור עוזבת את הבניין. בקיצור – קלאסה, קלאסה, קלאסה. כולם יפים ומטופחים, ורק אני בסוודר תכלת ואוכלת בייגל עם בצל. והמבין יבין.

בחמישי בערב הייתה יציאה קבוצתית של אנשי התכנית. הפעם לא היה קריוקי, אלא הרבה שיחות על הגבול הדק שבין אינטלקטואליות ושכרות עמוקה. גיליתי שבקרב הסטודנטים שלא נמצאים במערכות יחסים נוצרים תככים ומשיכות שונות, וישבתי לצפות כמו באופרת סבון טובה. ככל שמפלס האלכוהול עלה, סערת הרגשות געשה ורמת האינטלקטואליות צנחה. פתאום, במקום

I think you have a very unique voice, I would love for you to send me your stories,

המחמאות הפכו ל:

You are a great fucking storyteller, man!

לא נגענו.

בשישי בערב הגיעה משפחת דוידאי לעיר, ואיתה שתי מזוודות עם דברים שלי מהבית. היה סופשבוע מהמם – ארוחה לילית בדיינר אמריקאי נטוש, שיטוטים בפארק Highline ובצ'לסי מרקט, ארוחת ערב מפוארת במסעדה מעולה (קלמרי, סטייק ועוגת גבינה) וישיבה ארוכה ומפנקת בסנטרל פארק. שיאו של סוף השבוע התרחש בשבת בערב: הופעה של האילז (The Eels), הלהקה האהובה על שי. קניתי לו את הכרטיסים ליום הולדת, כך שאנחנו מחכים לזה מאז יולי.

אני מוכרחה למסור כמה פרטים על המאורע. לפני האילז עלו שני מופעי חימום. הראשון כלל בחורה חמודה שעושה רוק אנד רול באמצעות פיתומות (כלומר, לדבר מהבטן ולשחק עם בובות). דבר הזוי יותר מזה לא ראיתי כבר הרבה זמן, ומאחר ולמיטב ידיעתי לא היו שום תוספות כימיות במשקה שלי, אני יכולה להאשים אך ורק את הבחורה. אחריה עלתה איזה היפסטרית מתוקה עד כדי בחילה, שדיברה באותו קול שהיא שרה בו. לא קונה את זה, אף אחד לא נשמע כל כך סקסי במציאות.

האילז היו אדירים. באמת, פשוט מופלאים. צרחנו ושרנו וקפצנו וצילמנו המון בווידאו (ראו הבלוג של שי). ואחר כך היה הקטע עם הקלמרי והסטייק ועוגת הגבינה – אז בכלל הערב הזה ייזכר לטובה.

ולבסוף – רובכם כבר יודעים שג'ורג', הכלב של שי, נפטר לפני כשבוע. מאחר וזה הפוסט הראשון שאני מפרסמת מאז שזה קרה, אני מבקשת להקדיש אותו לג'ורג' האהוב והמתוק. תודה על כל מה שהיית.