אחרי הסערה

הקיץ קראתי כמה רומאנים ישראלים. כבר הרבה זמן שאני קוראת בעיקר באנגלית – גם מכורח הלימודים, גם כי יש המון ספרים אמריקאיים שמעניינים אותי, וגם כי ב"נסיך הקטן" המוזלים ביותר הם באנגלית, ולפני כמה שנים אסרתי על עצמי לקנות ספרים במחיר מלא. די, יש לי המון כבר.
השנה גם הרגשתי שחשוב שאקרא באנגלית. לא רק בכדי לעמוד במטלות ללימודים, גם כדי להבין יותר את התרבות בה אני כותבת עכשיו, את הספרות שבנתה את האנשים שמלמדים אותי, שלומדים איתי. כבר בסמסטר הראשון הרגשתי איך שהכתיבה שלי שונה משלהם, איך שיש דברים שעובדים בספרות עברית אבל האמריקאים פשוט לא מסוגלים לקבל אותם. מטפורות פרועות, למשל. תופעות לא מוסברות. כנראה הישראלים באים ממציאות כל-כך מסובבת והזוייה שכשהם חווים רגע פנטסטי בתוך רומאן ריאליסטי הם חושבים "נו, ניחא. גם זה יכול להיות". פה? לא. הדברים צריכים להיות הגיוניים, להתחבר זה לזה. וזה היה השיעור החשוב שלמדתי בסמסטר א של שנה א: יש דברים שיכולים לקרות רק בספר, אבל יש דברים שיכולים לקרות רק בחיים, ובספרות אין להם מקום.
ובלי לשים לב, נורא התאמצתי להיות כמוהם. שזה לא דבר רע – לא רק שהכתיבה שלי נהייתה קוהרנטית ומדויקת יותר, אלא שעכשיו יותר מפעם אני כותבת מתוך המקום בו אני נמצאת, וזה עוזר לי ללמוד את ניו יורק ועוזר למי שקורא להבין אותי. אבל היה שם גם עוד פן שלא ראיתי – לא רציתי להיות שונה.
הייתה לי חופשת קיץ רגועה ומהנה בישראל. ביליתי עם חברים קרובים, הייתי הרבה בבית – עם ההורים, עם אחותי, עם הכלבות שלנו. כתבתי וקראתי ולקחתי את הזמן באופן כללי, והייתי כל-כך רגועה שאפילו לא נכנסתי למתח ביום העזיבה. מה יש להיכנס למתח? כבר נסעתי וכבר חזרתי ועכשיו שוב אסע וגם שוב אחזור. הנה, החיים לא בורחים. אמנם לא עם כל החברים אני מרגישה את אותה קרבה שהייתה כשגרנו באותה יבשת, אבל עדיין יש מספר לא מבוטל של אנשים שלא רק שמחו לראות אותי, אלא גם פינו זמן במיוחד בשבילי. גם החיבור שלי למדינה לא בורח – הביקורת שלי מתפתחת, אבל לא משנה כיוון. תחושת השייכות שלי לישראל, המשלבת אהבת אין קץ עם בושה נוראית, גם היא נשארה כשהייתה. אני עדיין "פה", גם כשאני "שם".
לומדת איתי בחורה אחת, בת לאם יהודייה ואב פלסטיני. היא כתבה פעם סיפור על גבר מדוכא שמאוהב באישה נשואה. הוא משתכר, חולם עליה, כואב אותה, וכל הזמן חוזר לזיכרון היום בו חטף אביו הפלסטיני התקף לב ומת במכוניתו כששמע ברדיו שהשאה עזב את אירן, שאולי יוכל לחזור לפלסטין. הוא יושב בדירה בארה"ב ומפנטז על האישה שהוא אוהב רוקדת במדבריות המזרח התיכון. בשיעור בו דנו בסיפור שלה לא ראיתי כל כך טוב, כי כל הזמן היו לי דמעות בעיניים.
"מה הקשר בין זה שהוא מאוהב ללאום שלו? מה קשור הדיכאון על הבחורה למדינה?" שאלו האמריקאים, שחשבו שהיא ערבבה נושאים.
ניגשתי אליה אחרי השיעור. "עזבי," אמרתי לה. "הם לא מבינים."
כאמור, הייתי רגועה לפני החזרה לארה"ב. ההתפרקות הגיעה כשהייתי בשדה התעופה, בדרך לטוס בחזרה לניו יורק. טיילתי בדיוטי פרי, מרגישה דכדוך ברמה סבירה, מתלבטת האם לנסות להשתיק אותו באמצעות מזון, או ששווה לחכות ולראות מה שגב משה יכין לי לאכול בטיסה. את מרבית הזמן ביליתי באופן טבעי בסטימצקי, ואיכשהו, למרות שההבדל במחירים במקרה זה היה זניח, רגליי הוליכו אותי למדף הספרים באנגלית. למה? כנראה כי יותר קל לי לשפוט אותם. כבר שנה אנשים סביבי מדברים בלי סוף על סופרים חדשים, על מה שווה לקרוא. וכנראה, כי בצורה מסוימת זה נראה לי הגיוני יותר, מתאים יותר לסיטואציה שאני נמצאת בה.
בולשיט, אמרתי לעצמי בסטימצקי. הרי הקיץ קראתי כמה ספרים ישראליים והם היו נפלאים. והבנתי אותם. כלומר, באמת הבנתי. ולמה שאני ארצה כל הזמן להיות "כמוהם"? ישראלית רעה, הלקתי את עצמי, וכבר עלו לי דמעות בעיניים. בוגדנית. הרי הניתוק הזה מהמקורות, זו הבעיה הכי קשה שיש לי עם אמריקאים. ולא, אני לא מתכוונת ל"מקורות" דתיים או אפילו לאומיים. אני מתכוונת לאיך שהחברים שלי בלימודים, אנשים מקסימים, רגישים ותומכים, עברו מאיפה שעברו לניו יורק, ובקושי מדברים עם החברים שלהם מפעם. וזה נורמאלי מבחינתם. אנשים קמים ועוברים – דירה חדשה, חברים חדשים, חיים חדשים. הם מתעדכנים בפייסבוק, ככה בקטנה, אבל זהו. מצד אחד זה בא לי טוב – כל מעייניהם מוקדשים לחיים הנוכחיים שלהם, שאני חלק מהם. מצד שני, אני עומדת בסטימצקי ושואלת את עצמי, למה לפעמים היה לי קל יותר לא לעשות שיחת סקייפ עם חברה מהארץ? לא לענות מיד למיילים ולצ'אטים מישראל?
מכל הסיבות הברורות. כי הייתי עסוקה ועבדתי קשה. כי רציתי לחוות את החיים במדינה הזו, לחיות את הרגע ולא להיות כל הזמן מחוברת לשעון אחר. ואני עדיין רוצה את זה. אני גם רוצה להיות פתוחה לפחות לאפשרות שיש איפשהו בעולם הגדול הזה ארץ שמתאימה לי יותר מישראל. אבל אני גם רוצה לא לפחד להיות שונה מהם. לכתוב באופן שונה, להשתמש במטפורות שאין בהן היגיון. לפלוט מילים בעברית כשאני ממש עייפה או אחרי שתי בירות. להזכיר לכל החברים שלי בישראל שאני עדיין שלהם. לזכור שאני באה מארץ שאמנם לא כולם רוכבים בה על גמלים וגרים בעיי חצץ (כמו שאמריקאים מסוימים בוודאי חושבים), אבל שהיא פרימיטיבית לא פחות מבחינות אחרות. ואחת מהן היא זיכרון אובססיבי, שלא מרפה, שהורס לנו הכול ובונה אותנו, כל פעם מחדש.

איך פגשתי את כוס-אימא שלך

בשנה האחרונה אני שומעת בלי סוף על הסדרה "איך פגשתי את אימא שלך" (How I Met Your Mother). חברים, קרובי משפחה, קולגות, חברים לספסל הלימודים – כולם מתים על הסדרה הזו, מכורים לה. לא יכולים להפסיק לדבר עליה. עוד לפני שהספקתי לצפות בסדרה שמעתי את אינסוף אמרות הכנף שאנשים אוהבים לאמץ:

Suit Up!

It’s going to be legen… (wait for it)… dary!

Have you met Ted?

המשפט האחרון הוגדר באוזניי כמשפט הפתיחה המבריק בעולם עם בחורות. חבר מתווך פונה לבחורה חמודה בבאר, ושואל אותה: "פגשת את… (הכניסו את השם המתאים)?" מיד לאחר מכן המתווך זז הצידה ומפנה את הזירה למועמד. זה כל מה שצריך – המועמד נרגש מדי מכדי לגשת ולהציג את עצמו מבלי להיראות נבוך, ובעצם ההיכרות היא המחסום היחיד שיש לעבור. אחרי זה הכול כבר תלוי במועמדים – כימייה, התאמה, אהבת אמת – או שיש או שאין, אבל עכשיו ניתן לגלות. זו ההתחלה הפשוטה והכנה ביותר שיש.

טד הוא בדרך כלל הבחור הנבוך שזקוק לדחיפה קלה. המתווך המספק את יחסי הציבור הוא בארני, תפקיד אותו משחק ניל פטריק האריס המקסים והנאה, הזכור בחיבה רבה משנות ילדותינו כ"דוגי האוזר – רופא". את בארני הגדירו בפניי מעריצי הסדרה כ"גורו לנושא בחורות" – הבחור שתמיד יודע לגשת בביטחון, שיכול להתחיל עם כל בחורה, ואפילו מפרגן לחבריו. כשסיפרתי למעריץ אחד שהשחקן הוא למעשה הומוסקסואל, הוא כמעט התחיל לבכות.

אז נתתי צ'אנס לסדרה. בין כתיבת סיפור לקריאת רומאן צפיתי בכמה פרקים. סדרה מצחיקה, אין מה להגיד. המון רגעים מוצלחים. שחקנים חמודים. רומנטיקה, והרבה סקס (אוף קמרה, כמובן, בכל זאת מדובר בסיטקום). למעשה, נושא הסקס תופס מקום מרכזי ביותר. חיי המין של הזוג הנשוי בקבוצה, כן, אבל בעיקר סקס מזדמן עם בחורות שהגברים הפנויים (טד ובארני) פוגשים כל הזמן בבאר שכונתי אחד. טד הוא רגיש ומחפש אהבה. בארני מחפש רק זיונים. והוא גם מוצא. לא מכיוון שהוא חתיך או חכם או מצחיק, כמובן, וגם לא באמצעות "האב יו מט בארני" הפשוט והטוב, אלא מכיוון שיש לו את ה"פלייבוק" – ספר עב-כרס מלא בתרגילים, טריקים, הצגות שיעזרו לו להשיג בחורות – במילים אחרות, איך לתחמן בחורה בעשר דקות.

הפלייבוק הוא יצירה ספרותית מגוונת ומלאה בסוגים שונים ומורכבים יותר ופחות של תחמנות – מהסחת דעת לזהות בדויה – כשהמשותף לכולם הוא שבסופה של ההצגה הבחורה מוצאת את עצמה עירומה ומבולבלת. מי בעצם היה הבחור הזה? לא שזה ממש משנה, כי היא לעולם לא תראה אותו שוב.

אי אפשר להגיד שבארני הוא אנס. הוא לא משתמש בכוח פיזי או בלחץ נפשי. הבחורות האלה באות אליו הביתה בהסכמה, וייתכן שהן גם נהנות. ובכל זאת – הן שוכבות איתו תחת רושם מוטעה. הוא מציג את עצמו כמישהו אחר – לפעמים, פשוטו כמשמעו, כגאון או יורש עצר, ולפעמים כגבר שנפגע זה עתה או כמי שמחפש מערכת יחסים רצינית. הוא משקר לגבי התחביבים שלו, העבר שלו, החלומות שלו, ולפעמים גם השם שלו. הן שוכבות איתו ומצפות לעתיד מסוג מסוים, אבל בבוקר הן מגלות שלא רק שאין עתיד, גם לא היה ממש עבר.

אני לא תמימה. אני יודעת שכולם רוצים סקס. אני גם יודעת שבדייטים ראשונים אנשים מציגים תמונה לא שלמה של עצמם, ומייפים את מה שלא מושך. אבל בין זה ובין שקרים של ממש כשהמטרה היא אחת ויחידה, הדרך ארוכה. איכשהו יצא לי לפגוש לא מעט גברים ששוכבים עם הרבה בחורות ומעולם לא היו צריכים להידרדר לרמה כזו, וגרוע מזה, לדרדר אישה לרמה כזו. ומי שגרועה אפילו יותר מבארני היא אישה מדורדרת בעצמה, רובין, דמות נשית רווקה בסדרה. "מי שמאמינה לבארני היא בכל מקרה מפגרת," אומרת רובין, ומבטלת במחי משפט את זכותן של נשים לכנות ואמון. היא מוסיפה פאנץ' ליין חמוד והקהל באולפן צוהל. בבית, אלפי גברים מהנהנים בסיפוק וכורכים את זרועותיהם סביב בנות זוגם. "אח, איזה תותח זה," הם אומרים לה. בבארים ברחבי העיר, אלפי גברים אחרים מנסים את אחד מהתרגילים מהפלייבוק על בחורות שלא מכירות את הסדרה ושאין להן שום דרך לדעת אם הם כן או לא מחפשים מערכת יחסים רצינית. והקהל צוהל.

 

אקסייט!

לקראת סיום הסמסטר שמתי לב שאנשים קצת עצבניים. פתאום כמו מתוך חור ניקוז שעלה על גדותיו, כל מיני לחשושים התחילו להגיע לאוזניי. לכל אחד היה משהו לספר לי על מישהו מהתכנית שלנו שהוא קמצן או אנוכי או בלתי רגיש או סתם נודניק. לפעמים אני מגלה תמיכה, לפעמים אני מגלה הפתעה. לרוב אני מהנהנת בשתיקה ונותנת לאדם בצד השני לפרוק את זעמו מבלי להתערב. מאז שהגעתי הנה מצאתי אדם או שניים שאני בוטחת בהם לחלוטין בכל מה שנוגע להבעת דעתי על אחרים. יש אנשים שאני יודעת שאני יכולה לספר להם מה אני באמת חושבת, ועם השאר אני מיישמת את מדיניות "חיוך והנהון". עד לאחרונה היה נדמה לי שכולם פעלו באותה הדרך. בתכנית של 50 ומשהו אנשים אי אפשר לספר לכולם מה אתה חושב על כולם. אבל לאחרונה, הערות הקמצן/אנוכי/בלתי רגיש/נודניק שהגיעו אליי מסמנות לי שכנראה אנשים החלו להוריד מגננות, להפיל קירות ולשרוף גשרים.

"אני מצטער שהייתי מבאס היום," כתב לי חבר בהודעת טקסט אחרי שפגשתי אותו ברחוב והוא בקושי פתח את הפה. "אני במצב רוח רע בימים האחרונים."

"זה בסדר," עניתי לו. "נדמה לי שכולם נמצאים בסערת רגשות."

ואז שאלתי את עצמי, למה? איך זה שאנחנו גרים בעיר כל כך גדולה וסוערת ורועשת, איך זה שאנחנו חלק מתכנית הכתיבה הגדולה ביותר במדינה (לצורך ההשוואה, בקורנל, איפה ששי לומד, קיבלו ארבעה תלמידי פרוזה השנה), איך זה שלחלק מאיתנו אין בכלל קורסים ביחד, ובכל זאת אנחנו כל כך מתוחים חברתית לקראת סיום הסמסטר?

ואז עניתי לעצמי: התשובה היא "מורנינגסייד הייטס".

פרט לכמה יחידי סגולה שגרים בברוקלין או בדאון-טאון (בדרך כלל מדובר באנשים שיש להם משפחה או שנמצאים בניו-יורק כבר הרבה שנים), הגרעין הקשה של התכנית מתגורר ברדיוס של עשרה בלוקים, בין רחוב 110 ולרחוב 120, ברוחב של שדרה אחת (בין אמסטרדם לברודוויי). תושבי השכונה הם אנשים שהגיעו הנה לצורך לימודים ושהאוניברסיטה היא מרכז חייהם. הם יגיעו לכל ערב קריאה באוניברסיטה, לכל מסיבת יום הולדת באחד משלושת הבארים שאנחנו יוצאים אליהם, ותמיד אפשר יהיה לפתות אותם לסטאדי-דייט (גרסת תלמידי המ.א. לפליי-דייט). אל תבינו לא נכון, כולנו יוצאים מן השכונה. לכולנו יש לפחות חבר או שניים שגרים בוויליאמסבורג, כולנו יודעים ששאר העיר מעניינת הרבה יותר ואנחנו עולים על הרכבת ומגיחים חצי שעה אחר כך בעולם בו אנחנו אנונימיים ואף אחד לא יודע כמה אנחנו מוכשרים, או לא. אבל אנחנו סטודנטים שיש להם דד-ליינים ואין להם כסף, והחלון ממנו אנחנו צופים אל עולמנו הוא זה שיש ממנו נוף של "קולג' וולק" ושל הספריה.

בינתיים, בעוד אני בבועה שלי, התחילה עוד עונה של "האח הגדול" בישראל. משמעות הדבר מבחינתי הוא שחברתי נטע שעובדת ב"קשת" עומלת שעות נוספות, ושאימא, סבתא ואחותי דבוקות למסך לפחות פעמיים בשבוע. האנשים הסגורים בבית יתחילו כזרים שרק רוצים להתחבב אחד על השני. הם יפתחו חברויות עמוקות מכפי המצופה. חלק מהם ישכבו זה עם זה. אחדים יתחרטו על ששכבו עם מישהו שעליהם לראות כל יום, כל היום. לקראת הסוף הם ישנאו אחד את השני בצורה כמעט בלתי נסבלת.

"אל תספרי לאף אחד," אומרת לי חברה בבית הקפה השכונתי.

"את אשת סוד טובה," כותב לי חבר הודעת טקסט בזמן שאני עסוקה בתרגום.

"איכס, אני לא מאמינה ששכבתי איתו," ידידה מליטה את פניה בידיה מעל בייגל עם קרים צ'יז.

כמו עכברים בניסוי אנחנו מתרוצצים מבניין בית הספר לאמנות ב-116 פינת ברודוויי, לספריה שבצד השני של הרחוב, לחנות הספרים ב-112, לבית הקפה על פינת אמסטרדם ו-111, לבאר על פינת 110, חזרה לסופרמרקט בברודוויי, לאכול ארוחת בוקר ב-113, ללמוד אצל זוג חברות באותו הרחוב, הביתה (רחוב 119) להחליף בגדים ולקחת את חומרי הקריאה למחר ובחזרה לקמפוס לאירוע קיקיוני שתהיה בו פלטת גבינות. לכל אירוע שיש בו תוכן ספרותי – אנחנו באים. לכל אירוע שמגישים בו אוכל בחינם – אנחנו גם באים. ולמרות הצפיפות והקרבה הלפעמים מוגזמת הזו, כשמישהו שולח לי הודעת טקסט בה הוא כותב "אני עייף. חושב שאשאר בבית הערב," או "לא מעניין אותי האירוע הזה" אני ממש חוטפת הלם. הרי מה עוד יש לנו כאן?

מחר (יום רביעי) אעלה על מטוס וביום שלאחר מכן אהיה בארץ. אני כבר כל-כך מחכה. אתמול כבר התחלנו כולנו במסכת פרידות וחיבוקים ופרטי סקייפ. כל אחד מאיתנו חוזר למקום בו מכירים אותו בתמונה רחבה, ואני שואלת את עצמי מה יקרה כשנחזור הנה בעוד חודש. האם עדיין נרגיש שאנחנו חברים טובים? או שאולי כמו אחרי שערוץ 20 מפסיק לשדר, נשכח כל אחד מקיומו של השני ונתייחס לקשר בינינו רק בראיונות בפנאי פלוס. בישראל יש כל כך הרבה דברים לחכות להם. בישראל יש משפחה וחברים וכלבות ואת תל-אביב האהובה וירושלים הנעימה וטלוויזיה מוכרת ופוליטיקה מתסכלת וסתם לשבת בסלון ולבהות באוויר ולהיות אני. אבל כאן, בבית האח הגדול, יש רק מחשב עם קבצי וורד פתוחים, עשרה בלוקים לנוע בתוכם, ושניים-שלושה אנשים שאני יכולה לספר להם את האמת.

הגיע הזמן לפתוח את הדלתות, לעמוד מול הפלאשים והילדות הצווחניות ולשמוע איזה שיר קיטשי ומשמח ברקע. עוד שנייה אני מגיעה.

הודייה

אני מנסה להבין מה האינסטינקט המשונה שגורם לנו להימשך לאסון. למה כשקורה משהו נורא בישראל, במקום לברך על כך שאני רחוקה ובמידת מה גם מרוחקת, אני מרגישה תסכול אדיר מזה שאני לא שם. זה כמו לרצות להיות קרוב לחבר מדוכא. לשבת שם ולהסתכל עליו כי הוא לא נותן לך אפילו להחזיק לו את היד. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כרגע בשביל תושבי הצפון, בשביל הבתים שנהרסו, בשביל הגופות על האוטובוס. ובכל זאת, העובדה שהם שם, סובלים, ושהחברים שלי בתל-אביב אולי לא סובלים, אבל הם חושבים על זה כל היום, ואני כאן, בתוך בועה פסבדו-זוהרת, מתסכלת אותי מאד.

 

אף פעם לא הייתי חזקה בחדשות. בתקופה בה הייתי נוהגת במכונית כל יום הייתי שומעת חדשות ברדיו. יותר מכך, הייתי מכריחה את עצמי להקשיב לחדשות ברדיו, גם כשלא התחשק לי, כי ידעתי שאין סיכוי שאשב מול מהדורת החדשות בטלוויזיה. אחר כך הפסקתי לנהוג באופן קבוע, אבל הפכתי למתרגמת פרילנסרית וביליתי שעות מול המחשב. ממש לא הייתי פותחת באופן טבעי את וואי-נט בכל פעם שמסך המחשב האיר, אבל בכל פעם שראיתי לינק לנושא שנראה לי חשוב (בדרך כלל מדובר היה בלינקים הפרובוקטיביים של מאקו על המסך של מורפיקס) או כששמעתי שקרה משהו, הייתי בודקת. ואז, גם אני, שלא צמאה לעדכונים חדשותיים קבועים, הייתי נשאבת להשוואת מקורות, לשרשרת הלינקים שלוקחת את הגולש עמוק ועמוק פנימה אל תוך הידיעה, וגרוע מכל – לקריאת טוקבקים.

 

מאז שאני בניו-יורק העניין שלי במה שקורה בארץ גדל, אבל הסלידה שלי מחדשות נותרה בעיניה, והחיבור שלי למקורות המידע השתנה. הרשת החברתית הפכה לאתר החדשות הראשי שלי. באחד הסיפורים שכתבתי מאז שהגעתי לפה, הסברתי את הדעה המוכרת לגבי תל אביב – עיר גדולה שהיא למעשה קיבוץ בו כולם יודעים את צבע התחתונים של כולם. הדוגמא שנתתי לקוראיי האמריקאיים, היא האופן בו כל אירוע חשוב מועבר מיד לסטטוסי הפייסבוק של כ-ו-ל-ם. הגשם הראשון, הופעה של ליאונרד כהן, מוות של פוליטיקאי. כל מה שאני צריכה לעשות במורנינגסייד הייטס, כדי לדעת שמשהו קרה ביהודה הלוי, זה לפתוח את פורטל החדשות הראשי – פייסבוק. שם יחכו לי עשרות לינקים שפרסמו חברים בקצוות פוליטיים שונים, ואוכל לקבל עדכונים אובייקטיביים יותר ופחות על המתרחש.

 

דווקא על השריפה שמעתי ממקור אנושי –  אדווה, הישראלית הנוספת בתכנית, שהראתה לי תמונות מוואי-נט. אחר כך דיברתי על הנושא עם שי, מקור אנושי נוסף. רק בלילה, כשחזרתי הביתה, פתחתי את הפורטל. מרבית הסטטוסים הציעו אירוח במרכז הארץ למשפחות מהצפון. חלק מהן שאלו שאלות נוקבות על ההיערכות לאסון ולהתמודדות איתו. פה ושם היו כמה בדיחות שחורות (רובן נגעו באירוניה של שריפה שפורצת בחנוכה). החלון של הגוגל כרום במחשב שלי התמלא בלשוניות לכל הלינקים השונים שרציתי לקרוא, והבטן שלי התמלאה במתח וחרדה.

 

אדווה סיפרה לי שבמלחמת לבנון השנייה היא מצאה תירוץ לחזור לארץ. לכאורה, אין דבר פחות הגיוני מזה. האינטואציות שלנו אמורות להרחיק אותנו מאזור אסון, לא? אז למה אנחנו מרגישים כאילו אנחנו צריכים להיות שם כשהחרא פוגע במאוורר, אם להשתמש באחד מהביטויים האמריקאיים האהובים עליי? יכול להיות שאיפשהו עמוק בפנים כל אחד מאיתנו בטוח שהוא סופרמן? אולי השגיאה הזו באה מאותו מקום קטן בכל בחורה שיוצאת עם גבר לא מתפקד, המקום הקטן הזה שלוחש לה:"איתך זה יהיה שונה." אחד מהחברים שלי פה כתב סיפור יפה, ובו כומר אוונגליסט אומר שבני אדם נמשכים לאסון כמו כלב שמתעקש לאכול את הקיא של עצמו.

 

בסוף השבוע שעבר חגגנו שי ואני את תנקסגיבינג – חג ההודייה – עם המשפחה שלי בבוסטון ועם עשרות מחבריהם הטובים יותר ופחות. זכינו להיות בקרב קרובינו, לאכול אוכל נהדר ולדבר עם אנשים מכל העולם. שיחה עם עובד סוציאלי מאוגנדה הובילה אותנו לאחד הנושאים המרכזיים של הערב – פליטות ומחוסרות בית. דיברנו על איך הסתכלות אובססיבית אחורה על ההיסטוריה, במקום קדימה אל העתיד, מונעת כל סיכוי של פתרון סכסוכים ופשרה. דיברנו על חוסר האפשרות של שלום בין פלשתינים וישראלים, יצירה של בית אמיתי לשני העמים, בדיוק מהסיבה הזו. בהמשך סוף השבוע מצאתי את עצמי בדיון מעט שמרני יותר עם קרובי המשפחה שלי בפילדלפיה. הדודה שאלה אותי אם הייתי מוכנה לוותר על השכונות הערביות בירושלים למען שלום, וכשאמרתי שכן, חששתי שאראה את כל ארוחת תנקסגיבינג שאכלה חוזרת ברוורס. ייאמר לזכותה שהיא שמרה על קור רוח. זה לא שהיא ימנית, זה פשוט שהיא יהודייה שחיה רחוק מישראל, ועבורה ירושלים של מטה זהה לירושלים של מעלה.

 

לקראת סיום הסמסטר שמתי לב לתופעה משונה. מצד אחד, ככל שתאריך הטיסה לארץ מתקרב (15 בדצמבר, אגב), אני מתרגשת יותר ויותר וחשה יצר חזק מאד להיות בישראל. מצד שני, אני מרגישה צורך לנצל כל דקה בניו-יורק עד לתאריך הטיסה. זה לא דבר חדש, אני תמיד קצת מתוחה לפני נסיעות ארוכות. אבל לפתע יש שני צדדים לדבר. זה אולי לא בדיוק הבית שלי, אבל כאן אני גרה. עוד אדם שחווה מתח אדיר לקראת הנסיעה שלי היא ננסי, האימא שעל ילדותיה אני שומרת. אנחנו מתכננות ביחד את כל הדקות שעוד נותרו לי לעבוד אצלה לפני הנסיעה. אתמול דיברנו על אנטישמיות, ואני אמרתי שממש לא הרגשתי שום גילויי אנטישמיות בניו-יורק, ושלמעשה העיר הזו מרגישה לי לפעמים יותר יהודית מישראל. היא הופתעה. הסברתי שמצד אחד יש כאן המון יהודים (מה שמן הסתם, יש גם בישראל), אבל שלמרות המספרים הגדולים, זה עדיין ביג דיל עבורם להיות יהודים. זו לא תחושה ברורה מאליה, כמו בתל אביב. זה דבר מודגש, ועכשיו בחנוכה זה מודגש לי במיוחד. לחברים היהודים שלי בלימודים היה חשוב ללכת לדלי ולאכול אוכל יהודי לכבוד נר ראשון של חנוכה, וגם אני מצאתי את עצמי חגיגית ונרגשת במיוחד לכבוד חג שבארץ היה גורם לי לחייך רק כשעברתי ליד מאפייה עם סופגניות בחלון. טוב, גם אז זה לא היה בדיוק חיוך, זה היה ניסיון להסוות הזלת ריר.

 

אמרתי לה שמאד קשה לפגוע ברגשותיי כיהודייה. שוב היא הופתעה. אמרתי לה, "מה כבר בנאדם יכול להגיד לי? שיש לי קרניים? זה אומר יותר עליו מאשר עליי". כישראלית, אמרתי לה, יהיה קל הרבה יותר להעליב אותי. "ישראלית", עבורי, זו הגדרה כל כך הרבה יותר מורכבת, היא מכילה בתוכה יחס כמעט נפיץ בין גאווה ותחושת אשמה, בין הזדהות וזרות, ואם אדם אחר יגיד דעה שתיראה לי קיצונית, פוגענית או בלתי מבוססת, כנראה שאדמם.

"ובכל זאת את רוצה לחזור ולגור בישראל?" שאלה ננסי. "כן," אמרתי לה. "אבל זו לא בדיוק בחירה אידיאולוגית. זה קשור יותר למשפחה ולחברים, ולתחושה חזקה של שיוך היסטורי. למעשה זו לא בחירה בכלל," הסברתי. "מבחינתי, בכדי להיות מסוגלת לעמוד פה עכשיו איתך, אני חייבת להבטיח לעצמי שאחזור לחיות בישראל."

 

"באמת?" היא הופתעה שוב. זאתי, קל להפתיע אותה. השיחה נעצרה שם, כי סיימתי לשטוף את כל הכלים מארוחת הערב, קיבלתי כסף והלכתי הביתה. ניסיתי למצוא דרך טובה יותר להסביר את תחושת הבטן הזו. אף פעם לא רצית משהו שלא היה בו היגיון? שאלתי אותה בלב. לפעמים הלב מבקש משהו שגורם לשכל הישר לגחך. הבוקר כשראיתי את התמונות של מושב בית אורן, הרגשתי משהו דומה מאד.

 

לאכול, לאהוב, להתחפש

מביך כמה זמן שלא כתבתי! לפעמים נדמה שהחיים פה בולעים אותי לאט לאט, וכשיש משהו שראוי לפרוק ולכתוב, אני עושה את זה באמצעות פרוזה. זה מצחיק, כי כשהגעתי הנה, אחת התחושות החזקות שהיו לי היא שהכתיבה תמיד שימשה לי כתרפיה וכתוצאה מכך הייתה תמיד מאד מוגבלת. הרגשתי שאני רוצה להפסיק להתעסק בעצמי ולכתוב על דברים שמחוץ לי. עשיתי את זה פעם, פעמיים, והתגובות היו טובות, אבל מעורבות מאד. כששיניתי כיוון באופן קיצוני והתחלתי לכתוב בצורה אישית יותר, קיבלתי פידבק הרבה יותר חיובי.

 

כנראה שקשה מאד לברוח ממי שאנחנו, ואולי כל דמות שאכתוב תהיה אפשרות מסוימת שלי. אפשרות של ירדן. בכל מקרה התוצאה של כמויות הכתיבה האדירות שהן חלק מסדר היום שלי כאן היא שאני כותבת פחות בבלוג, אבל שלא יהיה ספק לקוראים שהבלוג חשוב לי מאד ותשומת הלב שלכם מוערכת. אני פשוט מרגישה לפעמים כאילו לאורך היום נערכת מלחמת התשה בין המוח שלי למציאות, ובדרך כלל לקראת הערב המציאות מנצחת ואני הופכת טיפשה מכדי לכתוב.

 

וובכן, לעדכונים:

 

אז האלווין עבר בשמחה גדולה. ערב אחד התחפשתי לפיראט (עם שפם ענק שכיסה לי חצי פרצוף – אף אחד לא זיהה אותי) ושני ערבים אחרים התחפשתי לדוב פנדה (פעם אחת ביחד עם שי – זוג פנדות). אני יכולה לדווח שהחיים יפים יותר כפנדה. הבגדים נוחים, האיפור מחמיא, האוזניים מחממות. וחוץ מזה כולם מאד עדינים איתך כי את חיה בסכנת הכחדה.

 

היו סופי שבוע בעיר וסופי שבוע באיתקה, שהפכה לסוג של בית שני. בית החורף שלי, אפשר להגיד. אמנם אני שם כל שבועיים, ולא בעונה אחת רצופה, אבל כשאני נוסעת לשם אני מרגישה קצת כאילו אני נוסעת לבקתת סקי, או לטיול מחנאות. אל תבינו לא נכון – איתקה היא עיירה לכל דבר, עם כל הפאסיליטיז שמשתמעים מכך, אבל עדיין כשאני נוסעת לשם (ובייחוד בהשוואה לניו-יורק), אני מרגישה כאילו אני עוברת מלהיות עכבר העיר לעכבר הכפר. או אולי מעכברוש העיר לסנאי הכפר. באוטובוס תמיד יושבים ליידי סטודנטים צעירים שנוסעים לבקר חברים בקורנל, או אולי שוקלים ללמוד שם, והם תמיד מבוהלים מהמרחק ומהקור ומהתחנות השונות בהן הם יכולים לרדת. אז אני נכנסת לתפקיד המקומית ומסבירה להם את התחנות השונות, ומה קרוב למה, ואיפה כדאי לרדת. אני לגמרי סנאי.

 

בשבוע שלאחר מכן חגגתי יום הולדת. בסוף השבוע שי היה כאן ולקח אותי לארוחת צהריים בטרייבקה, והעניק לי מתנות. בנוסף למתנות ממנו, הוא גם הביא איתו מתנה מעדי שנשלחה בדואר מבעוד מועד. את המתנה מעדי התאפקתי לא לפתוח עד יום שני (יום ההולדת עצמו), כדי שיהיה לי טעם ביתי. אני מודה שבבוקר יום ההולדת הרגשתי דכדוך קל. דיברתי עם חברים ומשפחה בסקייפ, וארגנתי אירוע חברתי לערב. היה לנו שבוע מאד עמוס בלימודים, ובמהלך היום חטפתי פתאום חרדה שאף אחד לא יוכל לבוא, והתחרטתי שבכלל ארגנתי, וגם חשבתי לי שבישראל דבר כזה לא היה קורה. בעצם, חשבתי לי, לא היה אכפת לי כבר לא לעשות כלום ביום הולדת, רק לא לארגן אירוע שלא יבואו אליו אנשים. רק לא הקיץ של אביה, או במקרה הזה, של

Avia.

הופתעתי לטובה. הגיעו חברים – בעיקר מהלימודים, אך גם כמה שאינם. פתאום הרגשתי כמה נעים שיש לי אנשים שקרובים אליי פיזית מצד אחד, ואנשים שקרובים אליי רגשית מצד שני, וכמה שאפילו קיימת בהם חפיפה בין הקטגוריות. היה יום הולדת מוצלח.

 

ואני מתה לספר עוד דברים, כמו על השטויות שעושות הילדות שאני שומרת עליהן, כמו על כל מיני בדיחות מטופשות של חברים ללימודים, ועל השיחות שיש לי איתן. אבל זה תמיד מרגיש לי כמו משהו שמשעמם לקרוא עליו. אז אספר באופן כללי שאני עובדת די הרבה (בבייביסיטינג) עם שתי ילדות מאד מתוקות, ושיש לי כמה חברים מקסימים בלימודים ואנחנו מספרים בדיחות חנוניות של סופרים, וגם בדיחות גסות כדי להרגיש פחות חנונים. אספר שאני לומדת המון (גם מבחינת תוכן וגם מבחינת שעות שמושקעות בלמידה) ובדרך כלל דברים מאד מעניינים. אספר שאני כותבת וקוראת ומתרגמת ומגישה בקשות לכל מיני התמחויות ותפקידים ושאר דברים מעניינים (בכדי לא להיות נבוכה אם לא אתקבל לכלום, אמנע מלפרט בפורום זה למה בדיוק אני מגישה בקשות.

 

ואסיים בכך שהשעה כאן אחת ועשרה והגיע הזמן שאלך לישון.

 

המשך יבוא!

 

ירדן

 

רפסודיה בוהמית

איזו התחלה טובה יותר יכולה להיות ליום שבת מאשר אכילת פנקייקס בגודל מביך בדיינר של תום, המקום בו צילמו את צילומי החוץ של סיינפלד, ועליו כתבה סוזאן וגה את שירה המפורסם. כך התחלנו שי ואני את יומנו בסוף השבוע שעבר. היום המשיך במסעות מפרכים ללואר איסט סייד, תומפקינז סקוור פארק (שם ישבנו בתוך האזור לכלבים בלבד וחיכינו לתשומת לב) ולוויליאמסבורג (שם אכלנו עוגיות טעימות עם עמרי). את הערב סגרנו באחד מהברים הקבועים של סטודנטים בקולומביה, עם כמה מחבריי ללימודים.

ביום ראשון היה אירוע מיוחד באמת – הוזמנו על-ידי נדב, חבר של שי, ואימא שלו יפה, מנהלת תיאטרון הקאמרי, לאירוע התרמה של קרן ליאור וישינסקי. מדהים כמה טוב הרגשנו להיות ביחד עם מאתיים ישראלים שלא הכרנו ולצפות בתרבות ישראלית. במהלך האירוע הרגשתי קצת כאילו אני סובלת מתסמונת ביפולארית, כי כל חמש דקות בערך עברתי מצחוק לבכי. ככה זה כשעוברים מסטנד-אפ של עדי אשכנזי לשיר שכתבה דנה וישינסקי על אחיה שנהרג. זו לחלוטין הייתה הדגמה של שינוי מצב הרוח הקיצוני בין יום הזיכרון ליום העצמאות, רק מהר יותר, והרבה פעמים. היה משהו מאד מחזק בלהיות שם, והיו שם כמה אנשים ששמחו לראות אותי, וזה תמיד טוב. כנראה שהאירוע הזה נתן את הטון להמשך השבוע, מאחר והוא היה עמוס מבקרים מישראל – יואב, דניאל, אורי ורוני. פרטים בהמשך.

ביום שני שוב חווינו תרבות מפתיעה! אני הלכתי ללימודים, שי הלך לפגוש ידידה מהעבר, וקבענו להיפגש אחר כך בחנות הספרים המשומשים הענקית "סטראנד". בעודנו משוטטים בבהלת מה מול המבחר המוגזם והמאיים, קיבלנו הודעה מחבר שרצה להעניק לנו שני כרטיסים למחזמר. אני ושי אוהבים כל מה שחינם, וכמובן שמיהרנו לברודוויי. בסופו של דבר מדובר היה במחזמר נהדר, שנקרא Bloody Bloody Andrew Jackson עם מוזיקת רוק ואיזון מושלם בין הומור וגסויות ובין ביקורת פוליטית נושכת. במקרה אותו יום היה קולומבוס דיי – חג שנוי במחלוקת המכונה בציניות על-ידי חלק מן השמאלנים האמריקאיים "חג הטבח באינדיאנים". מאחר ואנדרו ג'קסון, כוכב המחזמר, נשיא ארה"ב לשעבר, שיחק תפקיד מרכזי בטרנספר ובטבח שבוצע באינדיאניים, הרגשנו שציינו את היום באופן הולם.

בשלישי בערב שוב נוכחתי לגלות שקריוקי מקרב לבבות. כמות השירים שביצעו תלמידי הכתיבה בלתי ניתנת למספור. כשלא שרנו לתוך המיקרופון, שרנו בקולי קולות מהשולחן שלנו ורקדנו באופן מופגן. חזרתי אפופה ברגשות אהבה עזים לכל חבריי לספסל הלימודים, ובגרון ניחר משירה נלהבת.

פעילות יוצאת דופן שהשתתפתי בה השבוע הייתה לבלות בניו-יורק עם יואב. יואב בא לביקור בעיר כחלק ממשלחת שהשתתף בה עם אמנים ישראלים ופלסטינים, ונשאר כמה ימים. למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו בחו"ל ביחד. צעדנו שעות, אכלנו, התלוויתי ליואב ברכישות שונות, הוא ראה את הדירה שלי ואת הקמפוס שלי (כן, כן, שלי). השיא היה כשאכלנו ארוחת ערב – שוב, בדיינר של סיינפלד. עושה רושם שאני לא יכולה להתרחק מהמקום הזה. האוכל היה די מזוויע הפעם, אבל ההפתעה הייתה בשירות. במקום עצמו, מסתבר, עובדים אך ורק יוונים בבר ובקופה, מקסיקנים במטבח, ומלצרית ישראלית אחת. כשאמרתי לה שאני גרה כאן היא שלפה מכיסה סיגריית נובלס, כמתנה לגולה הצעירה ואף ביררה אם הם צריכים מלצרים (הם לא).

ביום חמישי בערב היה אירוע חברתי של תלמידי הפרוזה, בבית הספר. עושה רושם שלתכנית שלנו יש תקציב בלתי מוגבל לאירועים חברתיים. לחלק מהם יש מטרה אקדמית מוצהרת מאחוריה ניתן להסתיר את המטרה האמיתית – אוכל ואלכוהול. "בואו לפגוש את חברי מועצת האמנות!", "הכירו את עורכי מגזין האוניברסיטה!" קוראות אינספור ההזמנות הנשלחות לתיבת הדוא"ל שלי בכל שבוע. לאירוע הזה, לעומת זאת, לא הייתה כל אג'נדה פרט לאוכל ואלכוהול. מאחר וזו הייתה האג'נדה, דבקנו בה בכל הכוח. האירוע היה מיועד לסטודנטים ולמרצים, וחלק מן המרצים באמת באו ושוחחו איתנו. אני פטפטתי עם ראש התכנית, שסיפרה לי שכל המרצים ממש מרוצים מאיתנו ונורא נהנים. כל הסטודנטים שדיברתי איתם אותו ערב אמרו כמה שהם מאושרים להיות בתכנית. אני אמרתי שזה עלה על הציפיות שהיו לי. הייתה תחושה כללית של אופוריה באוויר, שהלכה והתחזקה ככל שמפלס האלכוהול עלה.

ואז נהיה מאוחר, המוזיקה התחזקה, בקבוקי יין נוספים נפתחו, וכל המרצים הלכו הביתה.

חוץ מאחד. המרצה המאיים ביותר בתכנית, שכל מי שלומד איתו פוחד להשתתף בשיעור, נשאר לבד עם הסטודנטים, השתכר בטירוף והשתתף במשחק שתייה. מסתבר שאחרי שרואים מרצה יושב על הברכיים, מוקף סטודנטים, שותה כוס בירה בשלוק ומקפיץ אותה על השולחן, הוא כבר לא כל כך מפחיד.

ביום ראשון היה לי עוד ביקור משמח מישראל – אורי ורוני, כמעט קרובי משפחה שלי, שביקרו בניו יורק. טיילנו באפר ווסט סייד, אכלנו והם ממש כפו עליי (באיומים) לקנות חולצה. הם קשוחים אלה.

על מה שקרה בהמשך השבוע לא אספר כי אתם יכולים לנחש: היו שם כתיבה, קריאה, מפגשי לימוד בבית הקפה, ביקור באיקאה ואוכל קוריאני. כל הדברים שצריכים לקרות במשך שבוע.

ולסיום, החדשות המושלמות של החודש: עדי ודרור, שניים מחבריי הטובים ביותר, החליטו להתחתן. יש רק מילה אחת שיכולה לבטא כמה שאני מאושרת ונרגשת מהחדשות האלה: קולולולולולולו!!!!!!!!!!!!

הטוב, הרע והביזאר

שבוע שעבר היה שבוע עמוס תרבות, על אף שחלק ממנה לא היה מתוכנן.

השבוע התחיל בצפייה בשני סרטים – האחד מערבון קוריאני משונה שנקרא, באופן הולם:

The Good, the Bad, the Weird

והשני היה הסרט המצוין עם ג'ק ניקולסון

Five Easy Pieces

חלק חשוב מתרבות הסטודנטים בקולומביה הוא אירועים שונים ברחבי הקמפוס בהם מוגש אוכל ואלכוהול בחינם. החלטתי לקפוץ לאחד מהם שנראה בלתי מזיק, ובו הוגרלו כרטיסים למופע המחול וולמונד של הכוריאוגרפית פינה באוש. קצת סושי, קצת יין והופ – זכיתי בכרטיס!

המופע התקיים בערבו של יום עסוק במיוחד – היה לי סיפור להגיש, מלגה לבקש, ובייביסיטינג, ובסופם של הסידורים השונים קפצתי על הרכבת לברוקלין, נרגשת לקראת ערב תרבותי.

התיישבתי לי בכיסא במרחק קילומטרים מן הבמה, התאכזבתי לגלות שאני יושבת לגמרי לבד ואפילו לא מצליחה לראות את חבריי ללימודים ממקומי בקהל, וכיביתי את הטלפון. המופע מתחיל.

על הבמה מוקרנים קטעי וידאו על מסכים שונים. בקדמה עומדת אישה המנגנת בכינור בעודה מוסרת מונולוג בקול עמוק. נו טוב, חשבתי, פינה באוש ידועה כאמנית מאד יצירתית ומקורית – אולי היא שילבה כמה דקות של דרמה. לא חשדתי.

אחרי כמעט שעה, כשראיתי שהמונולוג ממשיך ושום דבר לא משתנה, הבנתי כמה דברים:

1. במופע של פינה באוש יש מחול. כאן אין.
2. שמעתי שבמופע של פינה באוש יש המון קטעים עם מים. כאן ממש יבש.
3. המופע של פינה באוש אמור להיות טוב. זה לא.

פה חשדתי.

עזבתי את האולם בשקט וגיליתי שאכן יש שני תאטראות שמציגים מופעים מאותו הפסטיבל, ויש להם אותו שם. מיהרתי לאורך שני הבלוקים שהפרידו ביני לבין האולם השני, ונכנסתי למופע המחול כמה דקות לפני ההפסקה. אכן, ריקוד, מים וקהל צופים נלהב.

למחרת היה ערב קריאה של התכנית שלי. במקום לפתות אותנו בערך הספרותי והחברתי של האירוע, ההזמנה כללה בעיקר פירוט של הכיבוד שיוגש (פיצה ובירה). בכל זאת, גם הקריאה הייתה מוצלחת מאד. רגעי השיא כללו גסויות, קריאות התלהבות מן הקהל, ובחור אחד שבחר לקרוא מכתב זועם שכתב לחבר טוב שלו, ולהקרין תמונות שלהם ברקע. אחר כך עלה אחד המשוררים והשתמש בתמונות כרקע לשיריו. כנראה שהייתם צריכים להיות שם. הערב, באופן טבעי, הסתיים בבר. כמות האלכוהול שהחבר'ה האלה מכניסים לגוף מטרידה.

בסוף השבוע חברתי לשי, שהיה חולה, וביחד נהנינו מאטרקציה ייחודית – פסטיבל התפוחים של איתקה. מדובר בקרנבל לכל דבר – אוכל, דוכנים ומתקני שעשועים. אם היה צורך בהוכחה שאיתקה היא למעשה סטארז הולו (מהסדרה המבריקה בנות גילמור), הרי שהוכחה ניתנה במאורע הזה. למעשה אני זוכרת בבירור פרק בו התרחש בעיירה פסטיבל תפוחים ממש כמו זה. בכל מקרה, הפסטיבל סיפק לנו אתנחתה נעימה מסוף שבוע שהוקדש בעיקר ללמידה (לשי היה מבחן, לי כמויות אינסופיות של קריאה), וזכינו לטעום סופגניות סיידר, אוכל אסייתי מסוגים שונים, ולראות את מופע הרחוב המצחיק ביותר אי פעם. ה"קוסם" לקח שטר של 20 דולר מצופה תמים, ונתן לאדם אחר מן הקהל לשרוף את השטר. השטר נעלם ואז ה"קוסם" נתן עדכון קצר לקהל:

"For those of you who just got here, this is my new friend Tom. Tom signed his name on a ten dollar bill

(כאמור, זה היה שטר של 20),

and then this man
(מצביע על האיש ששרף את השטר),

who I'm pretty sure does drugs, burnt it"

הרגע הביזארי של סוף השבוע – בחור ממלזיה (באסיה, כן?) שאל אותי אם אני מטיבט.

חזרתי לניו-יורק והחיים חזרו לשפיות יחסית – הרבה עבודה, קצת גשם. לסיום אספר לכם שהתחלתי עבודת בייביסיטינג נוספת – עבור שני שחקנים. לא מדובר בכוכבים ענקיים, אבל היא למשל, שיחקה בברידג'ט גונס השני, והוא שיחק ב"שיר אהבה לבובי לונג" ובתפקיד אורח ב"סקס והעיר הגדולה". האודישן שלי לעבודה התרחש בסט צילומים. מי אמר שאין זוהר בלימודי כתיבה?

השטן לובשת קסטרו

ובכן, עוד סוף שבוע מלבב עבר על כוחותינו באיתקה. בשישי בערב החלטנו לפקוד מוסד אגדי אם כי מפוקפק בעיירה – השנטיקליר. מדובר בבר אמריקאי קלאסי – בחורות שמנות משחקות בלוח חיצים, תיבת מוזיקה מלאה באוספים קיקיוניים, ובחור עם כובע נוצות שחוצה את החדר כל כמה דקות. מבחינת שי וחבריו, היה מדובר בניסוי סוציולוגי, שהרי עם הכניסה למקום הסטודנט משיל מעליו כל חזות אינטלקטואלית, בולע שלוש בירות ברצף ומחפש שור מכני לרכוב עליו. כל קשר בין הבר הזה לבין עיירת הקולג' ההיפית בה הוא שוכן הינו מקרי לחלוטין.

היה אדיר.

בשבת ניסינו בכל הכוח להחזיר לעצמנו את הנופך האינטליגנטי ואת תאי המוח האבודים, ויצאנו לטיול בקמפוס. אתם בוודאי מדמיינים לעצמכם שיטוט בין מבני אבן עתיקים ותלמידי תואר ראשון שיכורים אחרי מסיבת אחווה. למעשה, סיור בקמפוס של קורנל כולל גם מבנים עתיקים, אבל גם מפלים, אגם ויער. פגשנו בסנאים, צ'יפמנקס ובני שמונה עשרה שקפצו למים ממקום ממש גבוה. חיפשנו תצפית מוצלחת על הסביבה, ומאחר וזו נמצאה במוזיאון ג'ונסון שבקמפוס, החלטנו לשלב גם תרבות ביום הטבע שלנו, וביקרנו בתערוכות אמנות שונות. לסרטון חמוד שמסכם את חוויותינו בקמפוס, כנסו לרשומה "מה שעשינו אתמול" בבלוג של שי: www.notreadyyet.wordpress.com.

השבוע שאחרי כן עבר באופן די רגיל – מפגשי לימוד בבית הקפה, ניקיתי את הבית, קראתי מאות עמודים. נורמאלי. כמה חוויות ייחודיות, בכל זאת: הכרתי את אדווה, הישראלית הנוספת בתכנית. דיברנו על הצורך להיות יותר מנומסות בקרבת האמריקאים, בכדי לא להפחיד אותם. היה לי ראיון בניו-יורקר, בקשר להתמחות בארכיון שלהם. אני לא בטוחה שהתפקיד יתאים לי מבחינת השעות (חשוב לציין שזה לא עבודה אלא יותר כמו לימודים – לא מקבלים משכורת אלא נקודות זכות לתואר), אבל להגיע לבניין היה מאד מרגש. הלובי נראה בדיוק כמו בסרט "השטן לובשת פראדה", ובכל קומה ישנם המשרדים של מגזין אחר – ווג, וניטי פייר וכדומה. חברה שלי שהייתה שם יום לפניי סיפרה שראתה את אנה וינטור עוזבת את הבניין. בקיצור – קלאסה, קלאסה, קלאסה. כולם יפים ומטופחים, ורק אני בסוודר תכלת ואוכלת בייגל עם בצל. והמבין יבין.

בחמישי בערב הייתה יציאה קבוצתית של אנשי התכנית. הפעם לא היה קריוקי, אלא הרבה שיחות על הגבול הדק שבין אינטלקטואליות ושכרות עמוקה. גיליתי שבקרב הסטודנטים שלא נמצאים במערכות יחסים נוצרים תככים ומשיכות שונות, וישבתי לצפות כמו באופרת סבון טובה. ככל שמפלס האלכוהול עלה, סערת הרגשות געשה ורמת האינטלקטואליות צנחה. פתאום, במקום

I think you have a very unique voice, I would love for you to send me your stories,

המחמאות הפכו ל:

You are a great fucking storyteller, man!

לא נגענו.

בשישי בערב הגיעה משפחת דוידאי לעיר, ואיתה שתי מזוודות עם דברים שלי מהבית. היה סופשבוע מהמם – ארוחה לילית בדיינר אמריקאי נטוש, שיטוטים בפארק Highline ובצ'לסי מרקט, ארוחת ערב מפוארת במסעדה מעולה (קלמרי, סטייק ועוגת גבינה) וישיבה ארוכה ומפנקת בסנטרל פארק. שיאו של סוף השבוע התרחש בשבת בערב: הופעה של האילז (The Eels), הלהקה האהובה על שי. קניתי לו את הכרטיסים ליום הולדת, כך שאנחנו מחכים לזה מאז יולי.

אני מוכרחה למסור כמה פרטים על המאורע. לפני האילז עלו שני מופעי חימום. הראשון כלל בחורה חמודה שעושה רוק אנד רול באמצעות פיתומות (כלומר, לדבר מהבטן ולשחק עם בובות). דבר הזוי יותר מזה לא ראיתי כבר הרבה זמן, ומאחר ולמיטב ידיעתי לא היו שום תוספות כימיות במשקה שלי, אני יכולה להאשים אך ורק את הבחורה. אחריה עלתה איזה היפסטרית מתוקה עד כדי בחילה, שדיברה באותו קול שהיא שרה בו. לא קונה את זה, אף אחד לא נשמע כל כך סקסי במציאות.

האילז היו אדירים. באמת, פשוט מופלאים. צרחנו ושרנו וקפצנו וצילמנו המון בווידאו (ראו הבלוג של שי). ואחר כך היה הקטע עם הקלמרי והסטייק ועוגת הגבינה – אז בכלל הערב הזה ייזכר לטובה.

ולבסוף – רובכם כבר יודעים שג'ורג', הכלב של שי, נפטר לפני כשבוע. מאחר וזה הפוסט הראשון שאני מפרסמת מאז שזה קרה, אני מבקשת להקדיש אותו לג'ורג' האהוב והמתוק. תודה על כל מה שהיית.

אם אין אינספיריישן, שיאכלו עוגות

עבר המון זמן מאז הרשומה האחרונה, והסיבה לכך פשוטה. מסתבר שהתכנית לכתיבה יוצרת בקולומביה מיועדת למילוי כל רגע דל בחיי הסטודנטים במשימות כתיבה או קריאה. יש לך חמש דקות פנויות? קרא רומאן של 250 עמודים. הרכבת מתעכבת? תכתוב 35 עמודי פרוזה מזהירה (סטודנטים לשעבר בחוג לספרות, שימו לב לשימוש במונח הגלוזמני). פתאום כל עיסוק בדבר מה שאין לו קשר ללימודים מעורר בי רגשות אשמה, גם אם מדובר בפעילויות שירוויחו לי כסף או חברים.

אז בפעם האחרונה שהייתי כאן שי בדיוק הגיע אליי לסופשבוע רגוע במיוחד שכלל טיול בווילג', ביקור ארוך בניו-ג'רזי ומפגש אינטלקטואלי עם זוג חברים שלי מהלימודים. את לייבור דיי, יום חגם של פועלי אמריקה, ציינו באופן הולם בעבודה מרובה, שכללה הרכבת כוננית ספרים (בעיקר שי עבד בזה), קישוט החדר בתמונות (אני) וקריאת מאמרים וספרים (שנינו).

אחרי ששי עלה על האוטובוס בחזרה לאיתקה, נכנסתי אני לאימייל, וגיליתי שדוד של אבא שלי, מפילדלפיה, נפטר. במקרה השיעור שלי ביום למחרת בוטל, והחלטתי לנצל את הקרבה הפיזית ולשמש כנציגת המשפחה בלוויה. הדרך לפילדלפיה התגלתה כהרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי, וכללה החלפת ז'אנרים שונים של תחבורה ציבורית ועיכוב רציני. "לא נורא," חשבתי לעצמי כשהתסכול החל לגבור עליי, "אולי ייצא לי מזה סיפור". את התוצאה של מחשבות אלו תוכלו לראות בבלוג השני שלי, www.yarduni.wordpress.com.

המשפחה מאד שמחה שבאתי, ויצא שחוץ מלעשות כבוד למנוח גם פגשתי שוב את כולם, אחרי כמעט שלוש שנים שלא התראינו.

ביום רביעי היה המפגש הראשון של סדנת הכתיבה, ובאופן מטופש ומדאיג התנדבתי להיות הראשונה שתגיש ותקריא סיפור. רק אחר כך התבררה לי חומרת ההתחייבות, כשנאלצתי להגיש 20 עמודים מוכנים לקריאה וביקורת בתוך ארבעה ימים. מיותר לציין שבארבעת הימים האלה עיקר הפוקוס שלי היה באמנות ולא בחיים. בכלל אני מרגישה שבכל פעם שאני יושבת ללמוד כאן אני שוקעת לאיזה יקום מקביל בו צרכים פיזיים ורגשיים מתגמדים ומאבדים משמעות.

אני שמחה לדווח שהמאורע עבר בשלום – כנראה שאחרי הביקורות של רונית מטלון הכול קטן עליי.

את ערב ראש השנה חגגתי עם חברתי האהובה נועה והחברים שלה שאירחו אותי בכבוד. מאד נהניתי איתם, אבל מבחינתי זה היה פשוט ערב כיפי עם חברים. במחשבה לאחור אני מבינה שתפיסת היהדות שלי מבוססת באופן מאד חזק על משפחה, ובמרחק מהמשפחה אירועים יהודיים כמו חגים מאבדים משמעות מבחינתי.

תחת.

סליחה, הרגשתי צורך להקל את האווירה אחרי הפסקה האחרונה. השבוע שלי המשיך במתכונת של עבודת בית רבה, בילויים עם חברים (בעיקר מהלימודים) והיבריד בין עבודה לבילוי בדמות מפגשי קריאה בבית קפה (כי יותר נעים לקרוא בשניים/שלושה/ארבעה). בקרבת האוניברסיטה יש בית קפה מאד פופולארי וכמעט בכל זמן נתון אפשר למצוא שם לפחות סטודנט אחד לכתיבה מורט את שיערו אל מול מסך המחשב או נרדם על דפיו של ספר. היתרון – לא צריך להיות לבד אם לא רוצים. החיסרון – הם מגישים ה-מ-ו-ן סוגים של עוגות.

את סוף השבוע האחרון ביליתי באיתקה, בכמה פעילויות חברתיות מבריקות: אתחיל בשוק האיכרים הגאוני, שלא ברור אם הוא יותר טעים או יותר יפה. אחרי שהסתכלנו על כל ירק אורגני שגדל בצפון מדינת ניו-יורק, קנינו אוכל תאילנדי (טעים ואמיתי, לא סתם נודלס שומני) וישבנו על גדות הנהר לאכול אותו. השוק היה מלא בטיפוסים משונים – מעין שילוב של היפים מזדקנים וכאלה שאתה לא רוצה שיישבו לידך באוטובוס. אירוע אדיר נוסף היה ה-Porchfest – יום שלם בו להקות מקומיות ניגנו מוזיקה מכל מיני סוגים על מרפסות העיר. וכשאני אומרת כל מיני סוגים, אני מתכוונת לטווח שבין אינדי, ג'אז, מוזיקה קלאסית, רוק, קאנטרי ומנגינות איריות עממיות. לסרטון מלבב מהפסטיבל כנסו לבלוג של שי, www.notreadyyet.wordpress.com.

כבר נהיה ארוך, נכון? טוב בסדר, אני מסיימת. לסיום רק אספר שהחלטתי להצטרף למגמה שמשלבת לימודי תרגום במסגרת התכנית לכתיבה, ושלעובדה שתכנית התרגום עורכת ערב פיצות לסטודנטים מצטרפים לא היה שום קשר לעניין.

גמר חתימה טובה!

Are You Ready for the Country?

במעבה היער, באמצע שום מקום, מוקפת אגמים ומפלים, שוכנת לה העיר איתקה. וממש כמו באיתקה של אודיסאוס, גם כאן יש כל יום משתה מפואר. בדירה של שי בדאונטאון שקט ונעים ואפשר לישון עד מאוחר ללא הפרעה. לעומת זאת, בקולג'טאון שבמעלה הגבעה הקירות רועדים מעוצמת החגיגות של הסטודנטים לתואר ראשון, ובסופי השבוע אפשר למצוא גם את הדוקטורנטים חוגגים כאילו שזה 1999.

בילינו סופשבוע עמוס וכיפי, שכלל מסיבות, אמריקאים שיכורים, טרק קצר לקמפוס (כולו בעלייה), טיול בקניון, ארוחת ערב תאילנדית, ופיקניק בחברת הקהילה הישראלית של איתקה. הקמפוס הוא ענק בגודלו ומשרה אווירת גדולה מרשימה. ביקרנו באחת הספריות ששי אוהב במיוחד (נוף מהמם) ובמשרד של שי (נוף של החדר שממול). בתוך הקמפוס יש כמה נקודות תצפית מרהיבות, והעובדה שצריך לטפס לכל מקום רק גורמת לי להאמין שהסטודנטים בקורנל משקיענים במיוחד, לא כמו אצלנו במנהטן השטוחה.

ביום שני חזרתי לניו-יורק, עמוק לתוך אווירת ההכנה ללימודים. יש ספרים שצריך לקרוא (בחלק מהקורסים מצפים מאיתנו לקרוא את הספר לפני השיעור הראשון), וגם הפעילויות החברתיות כבר מתחילות. בשני בערב נפגשתי עם אחד מחבריי העתידיים לספסל הלימודים, ובשלישי אורגן כבר ערב גדול יותר שכלל שירת קריוקי. לכל המעוניין, השירים בהם לקחתי חלק הם Love Shack (עם אלכסנדרה וקווין, שעושה חיקוי מצוין של הקול הגברי בשיר), Livin' on a Prayer (שיר שיואב יכול להעיד שאני אוהבת במיוחד, ששרתי בדואט עם בחור בשם גרנט) ו-You Got It של רוי אורביסון (בביצוע סולו). באותו יום חברה נוספת שאינה קשורה ללימודים גם הכירה לי מעדן מופלא – פירוגי, דמפלינגס מהונגריה.

ביום רביעי התחילו אירועי ה-orientation של התכנית שלי. אני חששתי מאירוע מתיש בו יזרקו עלינו המון מידע שאין מצב שנזכור כי אנחנו נרגשים מדי. במקום, זה היה אירוע שמהותו הייתה מילות השראה, הרבה הומור, ופיצה. שיחקנו משחק בינגו בו היינו צריכים למצוא סטודנטים שונים שיענו על הקריטריונים במשבצות: מישהו שהינו נשוי, מישהו שחובש כובע, מישהו שאוהב את גבריאל גרסיה מרקס ועוד. מאוחר יותר כל המרצים הציגו את עצמם על-ידי כך שסיפרו לנו מה עשו בקיץ. אחת גידלה ירקות בגינה, אחד מצא את התעודה שלו מבית-ספר יסודי ואחד מהם צלה חזיר שלם וסיפר לנו בפרוטרוט על כל שלב בתהליך ועל כל רכיב שהשתמש בו. המרצה שילמד אותי בסדנת כתיבה סיפר שבקיץ האחרון קבר את סבתא שלו, ואת מקלות הגולף שלו. היום נגמר בכך שהוגשו לנו כמויות אדירות של אוכל ושתייה וקיבלנו הזדמנות לפטפט עם המרצים. גיליתי שלאמריקאים יש קיבולת אדירה לאלכוהול, וניסיתי להיות חלק מהם, אבל אחרי 20 דקות בבר אליו יצאנו אחרי כל האלכוהול החינמי, הבנתי שמקומי בשלב זה הוא בבית עם בייגל וחמאת בוטנים.

ביום שלאחר מכן היה האוריינטיישן של כל בית הספר לאמנות, ושם אכן זרקו עלינו המון מידע שאין מצב שנזכור כי אנחנו נרגשים מדי. מצד שני, קיבלנו עוד אוכל בחינם ואני גם זכיתי בעט מהודר.

ואתמול הגיע הרגע לו חיכינו. ביקור באיקאה. החוויה המתישה והמעיקה בה על כל צעד ושעל אני רואה עוד משהו שאני ממש צריכה. רגע, אני באמת צריכה את זה? אבל לא היה לי כזה בארץ והסתדרתי מצוין. אבל זה היה בארץ, פה זה אמריקה. חוץ מזה זה עולה רק שני דולר, וזה בצבע אדום. רגע, משלוח עולה חמישים דולר? בחיים לא. אני יכולה לסחוב את הרהיט הזה כל הדרך מברוקלין למנהטן. אה, אחרי הנקודה הזו אי אפשר יותר לקחת את העגלה? טוב, קטן עליי. אוי, סליחה אדוני, לא התכוונתי לחבוט בראשך עם קורת העץ הזו. זו כוננית הספרים החדשה שלי.

תשמחו לשמוע שדפקתי את המערכת בכך שלקחתי מונית שעלתה חצי ממחיר המשלוח. אל תתעסקו עם ישראל, איקאה.

כדי לשכוח את החווייה הקשה הזו עשיתי מה שכל אמריקאית טובה הייתה עושה – יצאתי לשתות עם חבריי ללימודים. קצת ג'ין וטוניק, קצת צ'יפס, ושיחה עמוקה על המשמעויות של להיות סופר. אני, הם וחמישה עשר דולר.

ולסיום, הודעה מאכזבת, אם כי צפויה – לא התקבלתי לעבודה אצל משפחת בתחת, עליה סיפרתי בפוסט הקודם. האימא אמרה שהסגנון שלי לא מתאים לילדים שלה. הודעות נאצה לבני המשפחה אפשר ורצוי להשאיר למטה.